חרבות ברזל שמפלחות את האיברים ולא מצליחות לפלס דרך אל המוח האנושי, איך ניתן להבין עומס צורב של כאב, דם, ייסורים, פגיעות, אונס, רצח בדם קר, אינסוף שנאה שחורה על רקע גזע, לאום, דת, לא נתפס, אני פוחדת מהרגע שחרב הברזל תחתוך את הניתוק הרגשי שיצרתי כהגנה על הנפש שלי.

(אינסוף שנאה שחורה על רקע גזע, לאום, דת, לא נתפס)

אני כמעט שלא מדברת על מה שקורה במדינה, לא נמצאת עם הרגשות באותה שבת ארורה, גם לא מגיעה אל הבמה ולא מדברת ברשתות, אני לא יוצאת במסע הסברה ואנשים מרימים גבה כשאני שומעת מוסיקה ושרה בנסיעה, נזרקות לעברי מילים , "תגידי את באמת מנותקת?" "לא מזדהה?", הלייקים בסטורי נעלמים כשאני מעלה את הים, את בעלי החיים, אותי, אחוזי הלייקים עולים רק כשאני מעלה מהלוחמה, מהטרור, מהמוות, אני נראית להם קרה כזאת....

(היום והלילה שלי יצרו פילוג בין שליטה לחוסר יכולת להיות בשליטה)

48 יום למלחמה, הבוקר פעם ראשונה שהצלחתי לכתוב, להתחבר לחלק המודחק שבי, אחרי עוד לילה של סיוטים, מאבק וצרחות מתוך שינה, כן היום והלילה שלי יצרו קו הפרדה ברור בין שליטה לחוסר יכולת להיות בשליטה, אני רוצה לספר מה באמת קרה לי באותה שבת של הטבח והזוועות...

האזעקה שהקפיצה אותי היתה דפיקות הלב הראשונות, החדשות בכל הערוצים נפתחו, אולי זאת בכלל טעות והצופרים הופעלו במקרה, ידיעות מתחילות להגיע ואני מרגישה איך הנשימה מתקצרת, מחנק בגרון והמוח לא קולט, אני עדיין בטוחה שאני בעוד סיוט מיני רבים שמלווים אותי בלילות של חיי, אני מנסה לצאת מהגוף שלי, להימתח, לאט לאט זה מחלחל שזה אכן סיוט אבל אני ערה לחלוטין, אני לא זזה מכל מידע חדשותי, מנסה לעכל ואז הטלפון שמוציא אותי מהשוק: "אימא הקפיצו אותי", אני בזעקות שבר, לא זה לא, הבן היחיד שלי לא הולך לשום מקום, אני בהתקף נפשי, אני רק בוכה ומתפללת עליו, כלום לא ברור ואני מקבלת עוד כמה שעות חסד להתאושש, להבין ולאחל לבן שלי "שאלוהים ישמור ויגן עליך מכל צרה ואויב, לך לשלום וחזור לשלום אהבת חיי שדבר לא ישווה לה".

(כל מי שלא תומך בישראל הוא עם החמאס, הוא תומך בטרור)

24 שעות שאני שבורה מהכל, חרדות, כאבים, התקף פוסט טראומטי ורגש חדש: שנאה....

נבהלתי מעצמי שאני יכולה להגיד את זה, להרגיש את זה, אני בשנאה עזה כלפי חמאס, כלפי כל ערבי, יהודי או נוצרי שתומך בהם, כל מי שלא תומך בישראל הוא עם החמאס, הוא תומך בטרור, אני בוערת וכועסת שלימדו אותי רגש שלא הכרתי, זה שונה, זה רגש שמקמט לי את הפרצוף ומכווץ אגרופים שרוצים להכות, זה רגש שמכניס בי רעל ורצון לנקמה, זאת תחושה שברחתי ממנה כל חיי גם כשנאנסתי שוב ושוב, גם כשחטפתי מכות בנישואיי, גם כשנזרקתי מהמשפחה שלי, גם כשעשו עליי חרם בכיתה, במהלך החיים בכל אירוע שהתחלתי להרגיש משהו שדומה לשנאה החלפתי את זה בהדחקה של האירועים "ורצתי קדימה", הישרדות, קרב על החיים, כאילו זה לא עבר על בשרי בייסורים קשים רק לא לשנוא, בבקשה לא, כשמישהו היה אומר שהוא שונא זה היה מצמרר אותי, מאיים עליי, לא יודעת למה...

אז אחרי יממה אני קמה, כעוף החול המקועקע על כתפי השמאלית מבלי להבין למה בכלל אי פעם חרטתי אותו על גופי, אני חזקה בשביל הבן שלי שקיבל "בום" באמצע החיים ונלקח מהשגרה שלו, קמה איתנה בשביל כל אלו שהתרסקו, בשביל כל אלו שעוד יזדקקו לי בהמשך בין אם אנחנו מכירים או שעוד נכיר, בשביל כל הפוסט טראומטיים החדשים שנולדים כעת במדינת ישראל, אלו שלא יודעים מהו המסע משנה החיים שנקרא פוסט טראומה או כמו במסע חיי להתמודד 24/7 עם פוסט טראומה מורכבת.

(כמה אירוני שהמוות מביא איתו גם חיים)

ניתוק, ניתוק ריגשי זה שם המשחק שלי, דיסוציאציה שכל שנותיי הצילה אותי מאובדן מוחלט עד שסיימה את תפקידה והכתה בי בעוצמה שלא ניתן היה לעצור עד הנגיעה במוות, יש לי תאריך פרטי של מוות ושל תקומה, כמו שיש עכשיו, שבת של מוות ותקומה באותה הנשימה שנעתקה, כמה אירוני שהמוות מביא איתו גם חיים, מוח אנושי לא מצליח לתפוס את זה ובצדק, הכאב אינסופי ומפרק את הנשמה, הנפש מפתחת מנגנוני הגנה בצורת תחלואה נפשית כדי שנוכל לחיות או לפחות לשרוד, ניתוק ריגשי הוא חלק מהתחלואה והוא מגן, ממש כשם שקורה לי כעת, אני יודעת שזה חלק מהמחלה שלי, #cptsd ,אני כבר יודעת מה לעשות עם הניתוק הזה, אני גם יודעת שיגיע העת לצאת מהניתוק כשארגיש מוגנת יותר ואז... רק אז אתן לעצמי להתפרק "עד הסוף" הנשלט, בעזרת כל הליווי המקצועי שלי והכלים שפיתחתי לאורך הדרך, אז נכון שאני שרה, רוקדת ומעלה סירטוני שלווה ואתם לא עושים לי לייקים וסימני אהבה (למרות שזאת דרכי להזכיר שגם לי קשה ואני כאן), אז כמו שכתבתי כבר אני נראית לכם "לא תקינה" אבל אני אומרת לכם שגם אני פוחדת, בעיקר מהרגע שחרב הברזל תחתוך את הניתוק הרגשי שיצרתי כהגנה על הנפש שלי, פוחדת ממה שיקרה לנפש של אחרים ומה שעוד נדע, לא בכדי המלחמה הזאת תיחרט בנפשנו בשמה "חרבות ברזל", יחד עם זה אנחנו חזקים יותר ממה שאנחנו חושבים, עם ישראל חי וזה הזמן שלנו לשמר אחדות אנושית שהתפתחה בעקבות האסון הטראומתי וליצור בנינו ברית עולמים שנהיה אחד עבור השני כי מחכה לנו שיקום ארוך ומורכב.

(עם ישראל חי וזה הזמן שלנו לשמר אחדות אנושית)