מחמש לארבעים ושש

היא עומדת מולי ואני שקועה בתוך עיניה הירוקות המספרות את הכאב העצום שמפלח את נפשה וכל תאי גופה, אני מרגישה את הפצעים הפנימיים שלה שמדממים בתוך דמות צבעונית עייפה, יכולתי להזדהות ולהבין אותה גם אם לא היו קיימות מילים בעולם, לרגעים שאלתי את אלוהים האם הוא מציב לי מראה ושולח לי עוד מסרים?

(אני מרגישה את הפצעים הפנימיים שלה שמדממים בתוך דמות צבעונית עייפה)

תחנת שטיפת רכבים

יום שישי, סוף יום בתחנת שטיפת הרכבים, במקום רוב גברי וזה גורם לי לאי נוחות, אני יוצאת מהרכב ומתרחקת מעט ונותנת להם לעבוד על הרכב, יושבת בצד ומקווה שאולי בסוף יום הלקוחה האחרונה תהיה עוד אישה, אם רק הייתי מבקשת מיליון דולר, כי אז זה קורה, היא מגיעה ברכב חדש, מפזרת חיוכים וצבעוניות נראה כאילו היא בת בית שם, בכל אופן אני מרגישה כוח נשי ומשתחררת מעט וחוזרת לשבת קרוב לרכב לוודא שתהיה תוצאה שאני אוהבת, אני רואה את ההתנהגות שלה, הקעקועים, הקופצניות והנחמדות ומשהו שם מדבר אליי.

אישה מבוגרת יוצאת מהרכב ובאה להתיישב על ידי, אני מחייכת מציעה לה עזרה והיא מסרבת בנימוס, כזאת אני ,תמיד היד מושטת לעזור, אני רואה את הסביבה שלי, אני רוצה שיראו גם אותי.

"גברת הרכב שלך כבר יהיה מוכן", מעודד אותי הבחור שמנקה את הרכב שלי, אני מתקרבת לרכב שלי ואז בזווית העין אני קולטת שלבחורה הצבעונית יש כלבה קטנטנה שיושבת ברכב, פקינזית לבנה ננסית, היא בדיוק כמו תפוחי שלי רק עם שתי עיניים, אני ניגשת אליה ומשום מה אפילו לא שואלת, ישר מניחה עליה יד, מתיישבת על קצה כיסא הנהגת כאילו ברור מאליו שזה בסדר, הצבעונית מסתכלת עליי בחיוך שובה לב ואני מתנצלת: "גם לי יש כזאת", היא מגיבה ישר כאימא מגוננת ואומרת אין כמו שלי ,השבתי לה שגם אין כמו שלי, צחקנו, "קוראים לה ברבי" היא לא שוכחת לציין ואני מרימה את ברבי קרוב ללב ושלושתנו הולכות להתיישב על יד האישה המבוגרת, אימא של הצבעונית.

"היא הסתכלה עליי בהלם, "מה? איך את נראית ככה?", עניתי לה בעזרת מראה, "מה זה ככה? כמוך?", היא התפרצה בבכי קורע לב וחיבקה אותי חזק , הניחה ראש על כתפי והבנתי את המצוקה

כשהמחלות צומחות מתוך טראומה

נעים מאוד קימי, נעים מאוד אורית, אנחנו מדברות על כלבים ואני משוויצה בתמונות של תפוחי, היא בודקת אם אני מתנדבת ועוזרת לבעלי חיים ואני מספרת לה שבדיוק היום יום שישי ביקרתי בכלבייה שאני רוצה להתנדב, היא קפצה כילדה קטנה, האמת שהיא די קומפקטית אז זה הלך די טוב יחד, "יאאא קחי אותי קחי אותי גם, אני לא עובדת גם ככה, אני חולה", אני מסתכלת עליה מרימה גבה ושואלת אותה בטבעי במה את חולה, לא רואים עליה, בדיוק מה שאמרו עליי כל החיים, לא רואים עלייך, הייתי שקופה, #פיברומיאלגיה היא אמרה ואני התלהבתי "גם לי יש", היא הסתכלה עליי בהלם, "מה איך את נראית ככה?", עניתי לה בעזרת מראה, "מה זה ככה? כמוך?", היא התפרצה בבכי קורע לב וחיבקה אותי חזק, הניחה ראש על כתפי והבנתי את המצוקה, היא המשיכה לספר על תסמונת #ריינו, על קרישיות יתר בגלל טיפולי פוריות וקינחה עם #אנדומטיריוזיס.

אלו סוג המחלות שצומחות מתוך טראומות של קורבנות, שלא יכולנו להשמיע את הקול שלנו, הגוף זוכר וזועק

הראתי לה בקיאות, כי יש לי כזאת, אנציקלופדיה רפואית ללא תואר פורמאלי, "את נפגעת אונס?", לא היססתי בשאלה הרטורית, "רק אחד?", היא השיבה גם כן בשאלה רטורית, הנהנתי בראש ואמרתי לה כן, זה ברור לי, גם אני נפגעת, אלו סוג המחלות שצומחות מתוך טראומות של קורבנות, שלא יכולנו להשמיע את הקול שלנו, הגוף זוכר וזועק, אני מבררת לגבי נכות מוכרת והיא מספרת לי על סבל מתמשך של שנתיים מול ביטוח לאומי, עו"ד שמקרטע, אני מיד הופכת פרקטית ומעבירה לה את פרטי עורך הדין שלי שאחרי 10 שנות סיוט הוא סידר לי את הנכות הצמיתה וזה רק בשלוש וועדות, שוב היא מחבקת, כל מי שנשמה באפו זקוק לחיבוק, שוב היא בוכה, תבכי אני אומרת בלב שלי, זה בסדר, תתנקי עוד ועוד, גם אני לפעמים עדיין בוכה, יש ימים של התרסקות ואז עוף החול שבי קם חזק ומשודרג יותר.

(כל מי שנשמה באפו זקוק לחיבוק)

אלוהים עומד בנינו

אורית את לא נשברת עכשיו, את תיהי חזקה בוועדות ותעמדי על שלך, מגיעה לך קצבת נכות, זה ישחרר אותך, ירגיע אותך, הכל יכאב פחות תוכלי לצאת לעבוד במשרה שמתאימה לך ותהיה לך עצמאות כלכלית, זאת הזכות שלך לקבל וחובת המדינה לתת לך, ברור לי שהיא גם כן מתמודדת נפש וזכאית לסל שיקום של משרד הבריאות, מהשיח עולה שאימא שלה מקבלת #סלשיקום, "אז אתן בתחלואה כפולה", אני מציינת בבקיאות בתחום, אורית מרכינה ראש ואומרת שזה כבר דור חמישי, "תעצרי את זה אצלך, את יכולה, מה את רוצה"? אני מבררת איתה, "להיות כמוך, את השראה", ושוב בכי שוב חיבוק ואני ממשיכה להעצים אותה, לחזק את העוצמה שבה.

היא שואלת שוב ושוב מאיפה הגעתי, אימא שלה עומדת מתרגשת, ביכולות שלה היא רוצה שלבת שלה יהיה טוב, המשקעים בניהן ניכרים לעין למי שיודע להבחין בדקויות, היא שואלת על חיי היום יום שלי ואני משתפת אותה בפתיחות שאני עובדת בחינוך ומפתחת את העצמאות שלי בעמידה על במות שם אני מספרת את מסע חיי האלים על מנת להעניק לאחרים ידע מניסיון חיים וכוח לעשות שינוי תוך קבלת סיוע , בפשטות יותר-

לחיות חיים מלאים ומותאמים בעזרת מעגלי תמיכה, החופש להיות מאושר ובעל מהות קיומית.

היא שוב בוכה וכועסת "אף אחד לא ראה אותי, רק רציתי שיראו אותי".....

"והם קראו לך משוגעת, לא יציבה, דפוקה"... אני מוסיפה

"כן, כן זה זה, בדיוק" היא נעמדת מולי בעיניים בורקות ושואלת: "את לא רואה את אלוהים"?

לרגע התכווצתי תוך מחשבה שזה חלק מהמחלה שלה ומה אני עושה עכשיו, חשבתי שהיא ממש רואה אותו,

אז אמרתי לה בטבעיות שהוא בכל מקום, בתום ורוחניות היא השיבה: "קימי, אלוהים נמצא כאן בנינו, לא סתם נפגשנו עם סיפור מקביל", אימא שלה הוסיפה "את מלאך, באת לה בזמן הנכון", נשמתי עמוק ונשאתי תפילת הודיה לשמיים, תודה אבא גדול, תודה שמתוך הכאב הכי גדול שלי צמחתי להיות עוגן לאחרים שעומדים אבודים במקום בו פסעתי לעבר ריפוי.

(היקום השתמש בברבי כחוט מקשר)

חיפשתי כל החיים את הכתפיים האלו עד שגדלתי והבנתי שבכלל אי אפשר לגעת בירח, אבל אולי יום אחד אמצא את מי שיאמין בי וירים אותי על כתפיו וילמד אותי לגעת בחיים טובים ומחייכים.

ברבי

אנשים רבים שחוו טראומות קשות ונפגעו על ידי בני אדם מוצאים אהבה, חמלה, מילוי ומקום מנחם בעולם בעלי החיים, אצלי למשל, מגיל קטן מאוד הם היו עוגן וכוח לשרוד יום אחרי יום ולהיות בכל זאת גם ילדה שמחה וקופצנית, כזאת שבטוחה שהיא יכולה לגעת בירח אבל צריך רק מישהו שיושיב אותה על הכתפיים כדי שתגיע, חיפשתי כל החיים את הכתפיים האלו עד שגדלתי והבנתי שבכלל אי אפשר לגעת בירח, אבל אולי יום אחד אמצא את מי שיאמין בי וירים אותי על כתפיו וילמד אותי לגעת בחיים טובים ומחייכים.

בזכות האהבה הענקית שלי אל בעלי החיים ניגשתי אל ברבי, מברבי הגעתי אל תוך הנפש של אורית, אולי לזה היא התכוונה שאלוהים נמצא בנינו, היקום השתמש בברבי כחוט מקשר, באהבה המשותפת שלנו, ביצורים קטנים שמדליקם עבור חלקנו אור גדול, תודה על עוד שיעור מעולם המסרים, זיכרו תמיד להתבונן סביב ולהיות ערים לשליחות שלכם בעולם, לא באנו לכאן ללא סיבה, שום דבר לא קורה לנו בטעות, הכל מכוון.

לפני שנפרדנו הזכרתי לה שהיא כבר לא ילדה והיא רקעה ברגל ממש כילדה ואמרה לי אני כן, עניתי לה את לא, אז היא שאלה אותי: "תגידי לי איך מגיעים מחמש לארבעים ושש"?

הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "תניחי לילדה בת החמש, היא זועקת לך דרך המחלות שתקבלי עצמאות וחיים משלך, שתחיי כאן ועכשיו וברגע הזה, העבר הוא זיכרון מצמיח ובעתיד לעולם לא תיהי כי כשהוא יבוא זה יהפוך לרגע הזה...."

"אני רוצה לחיות", היא השיבה ונכסנו כל אחת לרכבה.