אל תישארי כמו שאת

בכל שנה בכל יום הולדת אני רוצה להעלם, אל תשלחו לי מזל טוב, אל תתקשרו אליי לצאת ידי חובה, הורדתי את תאריך הלידה מהרשתות, תניחו לי בבקשה, אני רוצה לברוח אל תוך הכריות הספוגות מדמעות של הילדה מכיתה ד'.

(אל תשלחו לי מזל טוב, אל תתקשרו אליי לצאת ידי חובה, הורדתי את תאריך הלידה מהרשתות)

מלכת הכיתה

הייתי מלכת הכיתה, יותר נכון מלכת השליטה, כל השליטה שלא הייתה לי על חיי, על הפצעים שבנפש, הוצאתי כלפי חוץ, ניהלתי ושלטתי בילדים, ניצלתי את היכולות והכישורים שלי להנהיג, כנראה בדרך שלא הייתה נעימה לאחרים.

אני כבר לא מלכת הכיתה, אחה"צ אני מחוץ למפגשי הבנות, הבן שהיה החבר הכי טוב שלי הופך להיות החבר שלה, אני שונאת אותה.

ואז זה קרה, היא הגיעה מעיר דרומית, ילדה יפה, חכמה, מוכשרת, היו בינינו קווי דמיון משותפים, אותן העיניים הירוקות, השיער החום, אותה התספורת, מתלבשות צבעוני עם עגילים תואמים, שתינו היינו התלמידות הטובות של הכיתה, אפילו התגוררנו באותו הרחוב, רק שהיא ניגנה על חליל צד ואני רקדתי בלהקה, היא עוררה עניין בין הילדים ולאט לאט תפסה את מקומי, אני כבר לא מלכת הכיתה, אחה"צ אני מחוץ למפגשי הבנות, הבן המקובל שהיה החבר הכי טוב שלי הופך להיות החבר שלה, אני פשוט שונאת אותה.

רגשות אשם

22/12, היום שבו נולדתי, לידה קשה, במשך חודש אימא שלי נלחמה על חייה בבית החולים "תל השומר" ואותי השאירו בתינוקייה, הרופאים חשבו שעדיף שלא ירחיקו אותי ממנה לגמרי, ככה חודש ראשון מהחיים בלי אהבה מאימא בין אנשים זרים, הרופאים אמרו שמה שנשאר זה רק להתפלל, אולי התפילות עזרו ובגיל חודש אנחנו חוזרות הביתה, 22/2 בדיוק חודשיים אחרי לידתי סבא מת בשנתו בגיל צעיר, אני גדלה כל החיים באמירה מהסביבה שהוא מת מצער, שהלב שלו לא עמד בסבל שהבת שלו בין חיים למוות, כבר כילדה קטנה אני מסיקה ומפנימה שבגללי הוא מת, וככה כל יומולדת שאמורה להיות שמחה מהולה ברגשות אשמה.

אני גדלה כל החיים באמירה מהסביבה שהוא מת מצער, שהלב שלו לא עמד בסבל שהבת שלו בין חיים למוות, כבר כילדה קטנה אני מסיקה ומפנימה שבגללי הוא מת

(אבל אני רציתי את הילדים של הכיתה וזה לא קרה)

מסיבת יום הולדת

בכל זאת, בכיתה ד' אני מחליטה לעשות יום הולדת כיתתית, אני רוצה לחגוג עם הילדים, אולי ממתקים והפתעות יחזירו אותי להיות באור הזרקורים של הכיתה, נכון שסבא מת בגללי אבל הוא בטוח יבין אותי השנה, סיפרו לי עליו שהיה אישיות מקסימה, איש טוב, אז אני מחלקת הזמנות לכולם והיום המיוחד כבר כאן.

אין שום דפיקה בדלת, חצי שעה חולפת, רק אני, היא והאווירה הכואבת

אימא תופרת לי חצאית וחולצה בצבעי כחול-ירוק ותחרה לבנה, אני מסודרת ונקיה, בלונים וקישוטים בכל מקום, מעגל כיסאות עבור כל הילדים, פינת ממתקים ועוגת יומולדת עשירה בשוקולד, שקית מלאה בהפתעות ופרסים למשחקי היומולדת והתרגשות עצומה לקבל ליום הזה את הבמה, זאת שנלקחה ממני על ידי הילדה החדשה.

דפיקה בדלת, אני רצה בהתלהבות ופותחת אותה, מולי עומדת הילדה שלא היו לה חברים, שאף פעם לא שמתי לב שהיא קיימת, אני מקבלת אותה בשמחה ומושיבה אותה, אני מתיישבת בכיסא המקושט ושתינו מחכות, ומחכות, אין שום דפיקה בדלת, חצי שעה חולפת, רק אני, היא והאווירה הכואבת, אבא מחליט לעשות צעד ויוצא אל השכונה להזמין את הילדים שהוא פוגש, אלו היו החברים שלי מרחוב הבנים, אבל אני רציתי את הילדים של הכיתה וזה לא קרה, החרם הכיתתי הזה נשאר וליווה אותי לכל החיים, האם זאת הקארמה שלי?

השנים חולפות, אני גדלה עם הצלקת של חרם כיתתי, אני מאמינה שלא מעט מכם עכשיו שקוראים את הבלוג התמודדו עם חרם או אולי ממש עכשיו הילדים שלכם מתמודדים עם כזאת סיטואציה ואולי אתם בכלל לא מודעים, ההורים שלי לא ידעו מה לעשות עם זה ומבחינתם החיים המשיכו, אולי הם בעצמם לא ידעו איך להתמודד עם הכאב הזה, המורה עוד הוסיפה לבושה שלי כשכעסה על הילדים בשיחה כיתתית מולי, אני זוכרת את הילדים בהפסקה מצחקקים על השיחה, היא לא עוררה בהם שום אמפתיה, כל מה שרציתי זה לסיים כבר את ביה"ס היסודי ולפתוח דף חדש בחטיבת הביניים.

(תרגישו בנוח לברך, לאחל ולשמח אותי ואת הילדה שבתוכי)

22/12/22

וככה ימי ההולדת לא נחגגים, גם אם הצליחו להשיג אותי או להכין עוגה זה לא מרגש אותי, תנו לי לברוח מהיום הזה, אבל השנה, 22/12/22 היה יום שונה, הרגשתי ביום הזה שימחה ואני מלאה בהודיה ליקום, 3 שנים שאני בתהליך שיקום של הנפש, לאט לאט מטמיעה אל תוך כל התאים והאברים בגופי שיש לי מקום בעולם, קיימת גם עבורי הבמה שכל כך רציתי, רואים אותי, אני פחות שקופה, והדרך שלי לעזור וליצור שינוי, להשפיע, לנפץ סטיגמות על בעלי מוגבלויות ולאפשר לנו להיות חלק מהחברה ללא כותרות והחרגות, לאפשר לנו לקבל את כל מה שמגיע לנו על מנת לחיות חיים מלאי נינוחות ונוחות, מתחילה לרקום עור וגידים.

השנה יום ההולדת שלי לא יהיה על פני יום אחד, הוא יתפרס על פני ימים רבים, על כל שנה בה הייתי עצובה ומתוסכלת במקום לחגוג, איך נחנקתי בכל פעם ששאלו אותי: איך את חוגגת השנה?

השנה אל תפחדו לשאול אותי איך אני חוגגת, תרגישו בנוח לברך, לאחל ולשמח אותי ואת הילדה שבתוכי.

השנה אני לא אגיד לך שתישארי כמו שאת

השנה הייתי זמינה עבור כל האיחולים, שלרוב בלטה הברכה "את מהממת, שלא תשתני לעולם ותישארי כמו שאת", ברכה אחת בלטה יותר מכולן, של הבן שלי, זה התחיל בשיר יומולדת בעברית, אח"כ ניסה את כישוריו לשיר בערבית ואז עבר לברכות מרגשות ולפתע הוא שלף: "השנה אני לא אגיד לך שתישארי כמו שאת, אני אגיד לך שתמשיכי להשתנות, לגדול, לצמוח, להתפתח עוד ועוד", חייכתי והודיתי לבורא עולם על הבן שזכיתי בו, לא סתם השם שלו אוראל, הודיתי על הארה גדולה בזכותו כי למילים יש כוח והשפעה עלינו, אל תישארו כמו שאתם, להישאר כמו שאנחנו זה להיות תקועים באזור הבטוח גם אם הוא לא נעים, אבל הוא המוכר, תתפתחו, תצמחו, תמיד יש לאן לשאוף, אל תפחדו מעצמכם ובעיקר לא מהעבר שלכם.

(תתפתחו, תצמחו, תמיד יש לאן לשאוף, אל תפחדו מעצמכם ובעיקר לא מהעבר שלכם)

אגב, את הילדה ההיא מכיתה ד' שארגנה לי שנים של כאב מצאתי בפייסבוק וסגרנו מעגל, שיתפתי אותה בכאב שחוויתי בגללה והיא שיתפה אותי במקום שלה למה היא עשתה את זה, גם אצלה זה בא מתוך כאב, אני זוכרת שהיא שאלה אותי איך יש לי מקום במוח לזכור את זה כי היא פינתה מקום לדברים חדשים, הסברתי לה שזה לא במוח, זאת טראומה בגוף שניהלה אותי, אבל לא עוד, הילדה שבי כבר לא בכיתה ד' וסבא שלי לא מת בגלל שנולדתי.