גוף בריא בנפש בריאה

דימוי גוף נמוך, בולימיה, אכילה רגשית, יפה ושמנה, התרגשות, טעים, מגעילה, כשאומרים אוכל עולות בי מילים שונות שקשורות לסיטואציות ותקופות בחיים, כל כך מקומם אותי הדגש וההתעסקות של העולם סביב הגוף, כמה אפשר להשתמש בגוף כדי להציג משהו לעולם, לטענתי זה מעודד הרס עצמי והפרעות אכילה אצל מי שלא עומד בסטנדרט של מובילי צו האופנה, מי המובילים? אלו שניחנו בנתונים די מרשימים ופחות עסוקים בדיאטה העכשווית או אלו שמצליחים לרדוף אחר השלמות שלא קיימת במציאות.

(אין סיכוי שאהיה #אנורקסית עם האהבה שלי לאוכל)

"אני זוכרת שלא אהבתי את זה, אפילו שנאתי את זה, אבל כל כך רציתי שיראו אותי ויאהבו אותי שגם ככה זה היה מקובל"

אני זוכרת את רחל הגננת כאילו רק לפני רגע הייתי ילדה בגן שלה, היא הייתה גבוהה, בהירה ומתולתלת ובעיקר הזכירה לי את אוליב של פופאי מרוב שהייתה רזה, לעומתה אני הזכרתי לה קציצה וככה בלי שום בעיה הייתה עושה לי סיבוב על הלחי תוך קריאה של אויש איזו קלופסל'ה, קלופס זה קציץ בשר וכמה נחמד ששם החיבה לקציץ הזה כנראה הוא קלופסל'ה.

אני זוכרת שלא אהבתי את זה, אפילו שנאתי את זה, אבל כל כך רציתי שיראו אותי ויאהבו אותי שגם ככה זה היה מקובל.

לימים הפכתי להיות השמנה של הכיתה, לא באמת הייתי כל כך שמנה , פשוט הייתי קצת יותר בשרנית מכל הרזות שהיו שם, תהיתי איך הן כאלו רזות ואוכלות ואוכלות ושוב אוכלות, אלו הכי מתסכלות, אני מתבוננת להן בכל ביס ותוהה אם יש להן איזה חור סודי שמשם הן פולטות את הביס בלי שיתקע להן כלום על השלד הדקיק שלהן, טוב נו, אני כותבת בקצת מירמור, בכל זאת... צדק לאן נעלמת?

וככה גדלתי והגעתי אל גיל ההתבגרות תוך שמיעה של איזו יפה ושמנה, פתאום כשהחתיך של החטיבה אומר לי ליד כולם איזו יפה את אולי תעשי קצת דיאטה את תיהי מושלמת, אני רק רוצה לקבור את עצמי, ואז מתחילה להתפתח הפרעת האכילה שלי, אני שונאת את הגוף שלי, אני שונאת את כולם, ואני מתחילה להקיא את מה שאני אוכלת ומגלה שקל לי הרפלקס הזה, ובכל פעם שאני מרימה ראש מהאסלה אני עוד יותר שונאת את עצמי למרות שאני רואה איך אני מורידה קילוגרמים מיותרים, אני בכלל לא מבינה שאני בהפרעת אכילה, אני ידעתי שאנורקסיה היא הפרעת אכילה וגם ידעתי שאין סיכוי שאהיה אנורקסית עם האהבה שלי לאוכל, לא הבנתי שאני בעצמי בהפרעה הרסנית, אני מפסיקה לרדת במשקל אבל אני גם לא עולה כי רוב מה שאכלתי ישר הוצאתי, ואכלתי המון.

"אני רק רוצה לקבור את עצמי, ואז מתחילה להתפתח הפרעת האכילה שלי, אני שונאת את הגוף שלי, אני שונאת את כולם"

העור מצהיב, כנראה שהמערכות הפנימיות מאותתות, אבל לא אכפת לי וגם לאף אחד לא באמת אכפת עד שמישהו שומע שאני מקיאה, אז פעם זה בסדר- לא מרגישה טוב, ופעם שוב תרוץ, ופעם לא יודעת פשוט עלה לי האוכל ואז האמירה מאחורי הדלת:" אם לא תפסיקי להקיא לא תקבלי יותר לאכול בבית הזה", אז אני מפסיקה להקיא בבית ויוצאת להקיא בחוץ, אף אחד לא מבין את גודל המצוקה הפנימית, זה כבר לא מבחוץ, זה בפנים, אלו כל הפצעים שלא מגלידים מדברים אותי בלי קול , אני מנסה להקיא אותם ואת העולם הפוגעני, וכנפגעת אונס יש לכך הסבר מחקרי תומך:

"מחקרים מראים כי בקרב אחוז ניכר מהסובלות מבולימיה קיים רקע של פגיעה מינית או חשיפה לאירוע מיני טראומטי. הבולימיה הופכת אז לדרך קונקרטית וכואבת להוצאת "רעלים" ו"זוהמה" מהגוף ולביטוי למצוקה שבחודרנות הבלתי נשלטת שאותה חוו(לקוח מהאתר של #שלוותה)"

אני רוצה להחלים אבל אני לא יכולה, אני מרגישה איך שאני מחליקה במדרון ואין בדרך שום דבר להיאחז בו כדי לעצור, אני מפסיקה להקיא ברגע שמוצאת תחליף אחר, התמכרות לרעלים אחרים, אני יודעת שזה לא טוב לי, אבל אני לא יכולה בלי.

אוכל ואני זאת מערכת יחסים בפני עצמה, האכילה הופכת לאכילה מאוד רגשית, ביום אני בשליטה, אבל אז בלילה, אני נכנסת אל המיטה אל השקט שלי שם לבד, אני עם הילדה שבי ואני מתכווצת, ועולות המחשבות ואני צריכה להטביע את כל מה שלא נעים, הפיתרון הזמין והקל הוא אוכל, הכל הולך, ומה שהיה הכי מפחיד זה שהייתי מתעוררת בבוקר עם פירורים בין הסדינים, עטיפות זרוקות, צלחת על השידה ובכלל לא זוכרת שזה קרה, פשוט הדחקה של האכילה בדיוק כמו כל ההדחקות שלי, מביאה אל המיטה כל מה שאני אוהבת וגם מה שפחות אוהבת, כי מה לעשות הדברים הטובים חוסלו, הבן שלי תמיד היה אומר :"וואי אימא אי אפשר ככה, אני לא מספיק לדעת שיש משהו טעים והוא כבר איננו את אוכלת הכל", לא הסתרתי את בעיות האכילה שלי ולקחנו הכל בהומור, הומור שעלה לי בעלייה במידות הגוף מה שהוביל לתחושת פנימית של איבוד שליטה על עצמי, של חולשה ובסוף איך שלא נסתכל זה לא בריא להפוך את הגוף לפח אשפה לכל המזונות הכי מזיקים.

(אכילה רגשית בריאה)

לא בא לי להרעיל את הגוף עוד יותר זה מרעיל לי את הנפש יותר ויותר, ככה אני מחליטה על אכילה רגשית בריאה, ירקות, פרות, אגוזים, קמח כוסמין, הרבה וופלים מקמח כוסמין במילוי קרם חרובים,(נכון ,באמת בריא ותזונתי),

#טבעונות, מלא תוספי תזונה, נו באמת, אני פשוט עובדת על עצמי ולא מבינה מה מסתתר מאחורי כל זה, זאת רק תחפושת לאכילה הרגשית.

"אני רוצה להחלים אבל אני לא יכולה, אני מרגישה איך שאני מחליקה במדרון ואין בדרך שום דבר להיאחז בו כדי לעצור, אני מפסיקה להקיא ברגע שמוצאת תחליף אחר, התמכרות לרעלים אחרים, אני יודעת שזה לא טוב לי, אבל אני לא יכולה בלי"

השינוי

אז איך בכל זאת קרה השינוי?

ברגע שהתחלתי לטפל בעצמי בעזרת הפסיכולוגית שלי, הצפנו את העבר,התמודדנו עם ההווה, פתרנו דילמות, הדברים לאט לאט החלו להשתנות, קיבלתי יותר שליטה על החיים שלי, עשינו ועדיין עושות סדר במזוודות חיי , כן כבר מעל שלוש שנים בעקביות שאנחנו יושבות לכוס תה צמחים, שעה שמוקדשת לנפש שלי, מהרגע שאנחנו מטפלות בנפש האכילה הרגשית מתמעטת, גם כשזה בא זה קורה עם בקרה, אני ממש יודעת מתי זה עומד לבוא ואני מכינה לעצמי מראש דברים לנשנש שלא יהיו אחרי כן ייסורי מצפון, יותר ספורט, מפגשים עם אנשים, משאירה הרבה פחות פנאי לאכילה שפותרת ומנחמת את הרגשות.

אפשר לנצח את #הבולימיה ואפשר להסתדר עם אכילה רגשית, אני עדיין עוברת תהליך כדי לנצח את חוסר השליטה שהיה לי על חיי שנבע מחוסר השליטה שהיה לי על גופי שהיה להפקר למי ששלט בו, אני טוענת שאת הבולימיה חייבים לנצח, להחלים, בולימיה היא מחלה אמיתית, אכילה רגשית היא משהו שקיים אצל רבים מאתנו וכאן פחות כדאי לנסות לנצח כי אז ישנה תחושת מלחמה וזה פחות הולך, במלחמה אנחנו בסטרס, פשוט לדעת איך לחיות בשלום עם אכילה רגשית, להתיידד, להבין מהיכן זה בא ומה אפשר לעשות כדי לא להרגיש רע עמוק בתוך הנפש(למרות שישנה תחושה של טוב בזמן שאוכלים, אבל מה עם ההשלכות כשזה נובע מחוסר שליטה).

(גוף בריא בנפש בריאה)

ישנו סלוגן "נפש בריאה בגוף בריא", אני דווקא חוויתי גוף בריא בנפש בריאה, כדי להפוך את הגוף לבריא קודם היה עליי לטפל בנפש, הפסקתי להרוס את הגוף שלי, אני ודימוי עצמי זה כבר לא להגיד שחור ולבן, צמחה כאן חברות ואהבה.