לספר זה קול הסיפור

מה זה כבר לספר? שטויות, פשוט לדבר, יש כאלו שזה כל כך קל להם ואחרים לעומת זאת לא מצליחים להשמיע את קולם, לעיתים מחרדה חברתית, לפעמים מהשאלה של מי רוצה להקשיב לי בכלל, אני לא מעניין, אולי לא יאמינו לסיפור שלי, וככה אנשים מסתובבים עמוק בבטן עם קולות שהם רוצים להשמיע, קולות שיכולים להעניק לאחרים הרבה ידע, כוח, באפשרותם להניע את גלגלי הרגשות האנושיים, האם לא זאת השליחות שלנו?

(לספר זה קול הסיפור)

פעוטות מדברים הכל בלי חשש, אנחנו מתלהבים מהם על כל מילה שיוצאת מפיהם, הם לרוב מצחיקים אותנו בדיוק בגלל האותנטיות התמימה הזאת, כשהם גדלים מתחילים המעצורים מלדבר, הם חוששים מתגובת המבוגר, רוצים לרצות, הם לא לא יודעים מה לעשות עם הקולות שיש להם עמוק בפנים ואז הם מבטאים את זה בעיקר דרך מעשים, לעיתים מעשים חיוביים ולפעמים מעשים שליליים בתפיסת המבוגר, ילדים משמיעים את קולם דרך הרגש, עכשיו הילד שמח נזהה בקלות, כשהוא כועס נזהה עוד יותר בקלות, לא תמיד נבין מה עומד מאחורי הרגש אבל נבין שהוא קיים, לכן לא פעם כשאני רואה הורה כועס על הילד שלו למה אתה בוכה? למה אתה צועק? למה אתה נשכב על הרצפה וצורח? אני אומרת לעצמי מה לא ברור לך, אם הוא יכול היה לספר את הקול האמיתי שלו אולי הוא לא היה צריך להגיע אל המצב הזה, אם המבוגרים ילמדו את הילדים שזה מותר לדבר את הקול האמיתי שלהם הם יוכלו לסייע בוויסות ריגשי, בדיוק מה שלי לא היה, לא יכולתי באמת לדבר את הקול שלי והוויסות הריגשי לא היה קיים אצלי, הגעתי בקלות אל הקצוות.

אי שם בילדות

"לא יכולתי באמת לדבר את הקול שלי והוויסות הריגשי לא היה קיים אצלי, הגעתי בקלות אל הקצוות."

בחברויות בין ילדים רואים הכל, אם תתבונן בהם מהצד תשמע גם את הקול שלהם, הם יספרו את סיפורם דרך משחק, מריבה, דרך ציור, אתה רואה אינטראקציות מעניינות, אבל כל זה טוב ויפה כשהם בקבוצת השווים שלהם, חלק מהילדים ירגישו בקבוצת השווים שלהם, בכל מקום גם היכן שזאת לא הקבוצה שלהם, אלו הילדים שנראה אותם בעינינו ככוכבים ומוצלחים, אלו שקינאתי בהם.

כשאני חוזרת אל הילדות שלי אני נזכרת שתמיד רציתי להיות מלכת הכיתה, בעיקר דרך שליטה בכולם, מה שלא היה לי בחיים עצמם, שם לא הייתה לי שום שליטה על גופי, על הקול שלי, שלטו בי, ניהלו אותי, לא היה לי מקום להיות נוכחת וביטאתי את עצמי כלפי חוץ בתגובות של התמרדות, התפרצויות, בכי, תסכול.

(בחברויות בין ילדים רואים הכל)

גיל הנעורים

ואז מגיע לו גיל ההתבגרות, גיל הנעורים, משמיעים הרבה פחות את הקול האמיתי שלנו, חוששים מדימוי חברתי, פוחדים מהצקות, עסוקים באיך אני נתפס סביבי, מספיק יפה, מעודכן, מוכשר, מצטיין, תחרותיות והמון לחצים, בעיקר רוצים להיות כמו אלו שאנחנו מעריצים, נערה שרוצה להיות כמו הדוגמנית משלטי החוצות ,נער שרוצה להיות בדיוק כמו המשפיען החתיך של הרשת, ומכיוון שגיל ההתבגרות כיום כבר מתחיל בגיל שפעם היה נקרא הילדות אז התופעה הזאת של להיות מי שאני ניכרת מאוד מוקדם, העולם הפך עבור הילדים והנוער(גם עבור לא מעט מבוגרים)מקום תחרותי ,אינסטנט, הכל קורה כאן עכשיו וזריז, אני צריך להשמיע את הקול שלי מהר כדי להוות עניין, ממש כמו #תיקתוק, האפליקציה הזאת שמודה שאפילו אני נפלתי לתוכה, בכדי להשמיע את הקול האמיתי ולא כדי לחכות מישהו נערץ, כי אני מאמינה שלכל אחד קול ייחודי משלו ואנחנו צריכים להשמיע אותו גם אם זה בעשר שניות וגם אם בשעת הרצאה, כתיבת ספר, סדרה, כל דרך חיובית מקובלת.

השמעתי קולות צורמים שלא היו שלי, זאת הייתה המצוקה שצווחה את נשמתה

איפה זה פוגש אותי?

למה אני נוגעת בזה? מה זה כל כך חשוב לי?

אני הייתי שם, הילדה הקטנה, ניסיתי להשמיע את הקול שלי, לספר את הסיפור שלי אבל השתיקו אותי, הייתי רועשת מדי במה שהבאתי לעולם, הפרעתי, לא היו לי כלים איך לספר את הקול שלי מבלי לפחד, השמעתי קולות צורמים שלא היו שלי, זאת הייתה המצוקה שצווחה את נשמתה, אף אחד לא הבין מה מתחולל באמת בפנים, גדלתי והקולות הצורמים גדלו איתי, וכל מה שניסיתי להגיד לא קידם אותי, רק זרק אותי לאחור, כמה תיסכול יש בתוך זה, אף אחד לא מבין מה הבעיה שלי.

(לספר זה קול הסיפור)

השינוי

כשהכוחות לשחק את הדמות שלא באמת הייתי הוכנעו, הפוסט טראומה המורכבת שלי השתלטה על הנפש שלי, הבנתי שאם אמשיך לברוח מעצמי לעולם לא אשמיע את הקול האמיתי שלי, האם אני באמת רוצה לצאת מגילגול החיים הזה מבלי לספר את הסיפור שלי? עברתי מסע שלם של חיים לא פשוטים, עם לא מעט מורכבויות ,החיים העניקו לי שיעורים חזקים, למה לשמור לעצמי את כל הידע הזה ?שאלתי האם זאת לא שליחות לדבר?

איך למדתי לשחרר? להתחבר אל האני האותנטי? לבד לא היה שום סיכוי כי לא היו לי כלים, היה בעיקר פחד מלהשמיע אותי, אבל כשזה קרה זה היה בעזרת מעגלי תמיכה וסיוע מקצועי, צעד אחר צעד למדתי להשמיע אותי ולדייק את המסרים שלי, כי לספר זה קול הסיפור.