מאי-מהות לאימהות

כשאני בוהה בכותרת אני שואלת את עצמי האם זהו הסיפור הפרטי רק שלי או שאולי של עוד נשים, אני תוהה מתי בוער בנו הרצון להפוך לאימהות, האם זה מולד, האם חברתי, האם מתוך התאהבות ועוד סיבות שונות, אולי לא אוכל לתת תשובות גלובליות אבל אוכל לספר איך האימהות הצילה את חיי.

(ילדה הורית מגיעה אל העולם)

במקום שנוצר וואקום תפסתי את תפקיד "הנעדר"

ילדותי הקטנה

לוקחת צעד אל ילדותי ומתבוננת בילדה שחוותה מורכבויות לא מעטות בלשון המעטה ותוהה מתי בעצם הפכתי להיות כל כך אימהית?

הקרע במשפחת הגרעין שלי קרה בהיותי בת שמונה בסה"כ, במקום שנוצר וואקום תפסתי את תפקיד "הנעדר", את אבא שלי, סחבתי עגלה כבדה הרבה מעבר ליכולות הרגשיות שלי מגיל כל כך צעיר, ברור הרי שלא הייתה אצלי עדיין הבשלות הנפשית לתפקד כהורה.

החיים פשוט התגלגלו ככה, מצד אחד הייתי בוגרת לגמרי מהגיל שלי מתוך האחריות שלקחתי על עצמי ומצד שני הייתי ילדה פגיעה שזקוקה להורים, לביטחון, למשפחה לתמיכה, מה עוד שברקע סחבתי איתי סודות קשים של פגיעה מינית מתמשכת, אלימות חברתית בבית הספר והסיפור המלוכלך של הוריי שהביא לגירושין ולא נחסך ממני אף פרט בתהליך.

תמיד נראיתי לסביבה חזקה, זה המראה המתעתע עם השובבות, חוכמת החיים והשמחה ,עוד דרך לשמור על עצמי קיימת בין אנשים בעולם ולכן לא הייתה שום התייחסות לילדה ההורית שצומחת עם עול כבד על כתפיה, אבל לימים הבשלות הזאת והתחושה שאני הורה עוד תציל אותי ותזכיר לי שיש למה לחיות או למען מי.

ספרי לאלוהים על התוכניות שלך

הצבא היה המפלט עבורי, כמו רבים מאתנו שתולים תקווה במה שיהווה עבורנו צה"ל ,בעיקר עבור מי שלא הצליח עד גיל 18 לבטא את עצמו, בין אם לימודית, חברתית, משפחתית, הייתי בטוחה שאקבל תפקיד רציני ומשם אוכל לצמוח ולגשר על הפערים שנוצרו אצלי כמו הנשירה מהלימודים בכיתה י"א לאחר שעברתי אונס ולינץ' חברתי מרסק בעיר שבה גדלתי.

סיפרתי לאלוהים על כל התוכניות שלי, הרוחניות הייתה אחד הכלים שהעצימו את הכוחות שלי, האמונה שאיכשהו הכל קורה לטובתי העליונה, אבל לצבא היו תכניות אחרות עבורי ולאחר מספר חודשים השתחררתי מהצבא, הם לא איבחנו שאני עם פוסט טראומה מורכבת, הם לא צריכים אנשים שבוכים, שעצוב להם, שקשה להם, שלא מסתדרים עם החיים, בשבילם הייתי רק עוד דסקית עם מספר, בצבא רק החזקים שורדים ושם נחלשתי עד תהום שסחבה אותי אליה.

(לקום בבוקר עם סיבה שעושה בגוף תחושת אושר ואהבה)

לא היו בי כוחות נפשיים יותר להתרומם לבד והדיכאון היכה בי, יחד עם התמכרויות לדברים לא טובים בעליל רק כדי שיזיזו אותי מעט מהדאון של החיים.

לאן?

והנה מסתובב לו עוד אדם אנונימי בעולם המנסה למצוא את דרכו, המחשבות לאן אלך בלי לימודים ובלי צבא ריסקו אותי עוד יותר, כבר אז העולם היה תובעני ודורש, מי שלא היה לו לימודים וצבא נחשב לשוליים, ללא מוצלח, ואם אין לך תמיכה רצינית בגב המסע שלך יהיה כבד ומורכב.

אז עבדתי בגלידריה והרגשתי סיפור הצלחה כמנהלת גלידה אבל מהר מאוד הבנתי שחוץ מלספק את האכילה הריגשית שלי לא יקרה כאן משהו מקדם, הלכתי להיות דיילת שמחלקת עיתונים ברחובות והרגשתי כוכבת לחמש דקות בעיקר כשצילמו אותי למקומון עד שהבנתי שזה לא העתיד, בנוסף ניסיתי את מזלי אצל בני המין השני אבל לצערי שוב ושוב הפכתי קורבן תמים לסיפורי גברים שניצלו את החיפוש שלי אחר אהבת אמת, הותשתי והתחלתי לאבד את המהות לחיים, לא היו בי כוחות נפשיים יותר להתרומם לבד והדיכאון היכה בי, יחד עם התמכרויות לדברים לא טובים בעליל רק כדי שיזיזו אותי מעט מהדאון של החיים.

מי את מהות?

אז מה עושים, מה הלאה, התחושה שעוברת בי היא שמיציתי את החיים ומצד שני בוער הרצון העז לחיים אחרים, חיים עם מהות, לקום בבוקר עם סיבה שעושה בגוף תחושת אושר ואהבה, ללכת לישון עייפה מעשייה, פשוט רציתי להיות אישה שמחה, אני מסתובבת לי מרוסקת ומגלגלת את החיים אחורה ושואלת את עצמי מה היה חסר לי שם?

אני מבינה שבעיקר כל מה שאני רוצה זאת משפחה ואהבה אבל יותר מהכל ילדים משלי , מי יביא לי את זה?

אני בכוחות עצמי!

ככה אני יוצאת אל המסע וכולי חדורת מטרה, כל הדרכים כשרות למצוא את מי שיעזור לי להפוך לאימא, אני מבינה שאני רוצה להיות האימא שרציתי שתהיה לי ונסיבות החיים לא אפשרו את זה.

והנה אני רק בת 20, סוחבת מטען ריגשי כבד, מניחה הכל בצד וחיה בניתוק מהדמות שלי ונכנסת לתפקיד האם, אני לא יודעת כלום , אין לי עורף משפחתי ויש לי בעל אלים שלימים אני בורחת ממנו לעולם, כל מה שיש לי לתת לתינוק שלי הוא חום , אהבה והגנה שבמבט לאחור אני מבינה שזה הבסיס הכי חשוב באימהות שלי.

(התינוק שלי גדל ואני יחד איתו, אני לומדת הכל תוך כדי תנועה)

מהקיצון של חוסר רצון לחיים ואי- מהות אני עוברת אל הקיצון שכל המהות לחיי היא האימהות לבן שלי.

התינוק שלי, אוראל, כשמו כן הוא גדל ואני יחד איתו, אני לומדת הכל תוך כדי תנועה, זה בא לי כל כך טבעי וכאן אני פוגשת את הילדה ההורית שהודות לה עם כל הקושי שהיה בזה יכולתי להפוך להיות אימא לביאה שמאמינה בכוחות שלה, אני מהר מאוד מקבלת מהות ומשמעות לחיים, בדיוק את מה שאיבדתי, עד כדי כך שככל שהבן שלי גדל אני צומחת מתוכו וחיה דרך החוויות והמאורעות בחייו.

מהקיצון של חוסר רצון לחיים ואי- מהות אני עוברת אל הקיצון שכל המהות לחיי היא האימהות לבן שלי.

ככל שהוא גדל הטוטאליות הזאת הופכת להיות מתישה, במיוחד עבורו, כמו כל אחד שרוצה שיתנו לו לחיות על פי דרכו ולא "יזרמו" לו בוורידים או כמו שאומרים הצעירים במילים אחרות "יאללה כבר, צאו לי מהחיים", איזה הורה לא מכיר את זה אז תחשבו כמה פעמים בטח הבן שלי הרגיש צורך לקרוע אותי ממנו, המשבר הגדול עבורי הגיע כשהוא נסע לטיול למזרח אחרי הצבא, אז קרסתי ובאה השאלה: איך אני אחיה אם המהות של החיים שלי עוזבת אותי?

איך חיים כשמהות עוזבת?

בנקודת השבר הזאת הכנסתי לחיי סיוע מקצועי רב כי הבנתי שזה הזמן ללמוד שחרר, תודות לתהליך המורכב הפכתי להיות אימא משחררת שחיה את החיים שלי בנפרדות והבנה שיש לי את המהות שלי ולבן שלי את שלו, שהחוויות שלנו נחוות אחרת והרצונות שלנו בחיים שונים, יחד עם כל זה יש לנו דרך משותפת וקסומה שבמהותה יחסים מכילים, מכבדים ואוהבים, כשנוח לו אני נכנסת אל תוך המסע שלו האישי וכשפחות מתאים אני מניחה לו, למדתי את האיזון של האימהות ואני לא מתפקדת יותר בקצוות.

האימהות מדהימה כשאת בשלה ועושה אותה מהסיבות הנכונות והבריאות.

כיום אני יכולה להגיד בקול רם שהפתרון לאי-מהות הוא לא האימהות, הבחירה האישית שלי באה מתוך כאב של החיים וחד משמעית היא הצילה את החיים שלי, יחד עם זאת האימהות הביאה בצילה השלכות לא קלות להתמודדות בגלל סיבת הבחירה בה, את המהות לחיינו כדאי למצוא לפני שאנחנו מביאים לעולם חיים חדשים, כשאנחנו שלמים עם עצמנו ופתרנו מצבורי עבר שמסכנים את את העתיד שלנו, האימהות מדהימה כשאת בשלה ועושה אותה מהסיבות הנכונות והבריאות.

תודה לבורא עולם שנתן לי את הזכות להפוך לאימא שאני, תודה על הבן הזה שקיבלתי ולא אחר ותודה לאור היקום שעזר לי להשתנות ולחוות אימהות לא בגלל אי-מהות.