מתמודדת נפש מתוסכלת

פעם כשהיו אומרים לי "שלוותה" הייתי רואה בעיני רוחי אנשים משוגעים בחלוקים, קשורים למיטות, מעליהם רוכנים רופאים ונותנים להם מכות חשמל, מבצעים בהם ניסויים, מסממים אותם בתרופות, כי זה מה שסיפרו לי בכל פעם שהביאו אותי לשיחות ב"שלוותה", בית חולים לבריאות הנפש, הייתי מתבוננת בבניין הלבן עם הסורגים על כל החלונות ורועדת בתוכי, מתתי מפחד שישאירו אותי שם, הבטחתי לעצמי להיות ילדה יותר טובה ולהתחיל לשתוק.

(הייתי רואה בעיני רוחי אנשים משוגעים בחלוקים)

הקולות החיצוניים השפיעו על הקול הפנימי, לאט לאט נמחקה הילדה שבי והוחלפה ברעשי הסיבה האכזריים

את הרומן שלי עם בריאות הנפש התחלתי בגיל צעיר, כבר בגיל 8 רופא הפנה את הוריי אל #שלוותה -בי"ח לבריאות הנפש על מנת שיטפלו בי, הטענה של הוריי הייתה שאני לא ממושמעת, שיש לי התפרצויות זעם, אז מצאתי את עצמי יושבת שם מול אנשים מבוגרים ששואלים שאלות ומנסים להביא אותי אל הקצה כדי להכיר את התקפי הזעם מקרוב, אבל לא היו כאלו, מה שכן היה זאת התרשמות מצד הרופאים שמדובר בבעיה סביבתית שמשפיעה עליי ואלו לא התקפי זעם על רקע מחלה נפשית, אני מצטטת את ההערכה האבחנתית מהתיק הרפואי:

"ילדה שגדלה בצל עויינות קשה , הרגשת דחיה, עזובה רגשית"

מטרת הטיפול:

"ניטרול השפעה של הסביבה"

במפגש הראשון היה צורך בכל המשפחה כאשר הכותרת של המפגש:

"לאפשר לילדה להיות כפי גילה"

למרות שלא הייתי הילדה המשוגעת גדלתי באמונה שאני כזאת, כי ככה הסביבה אמרה.....

הקולות החיצוניים השפיעו על הקול הפנימי, לאט לאט נמחקה הילדה שבי והוחלפה ברעשי הסביבה האכזריים.

היא מאמינה לי ובעיקר מאמינה בי שאני יכולה לעמוד על הרגליים ולהחלים

(אני לא יודעת מי הייתי כל חיי בגלל שאני חיה בהדחקה)

מי אני?

את התיק הרפואי הנפשי שלי אספתי רק לפני שלוש שנים, אחרי משבר קשה מאוד, אולי הכי קשה, כשאיבדתי כל משמעות לחיים, בנקודת השיא, כשמצאתי את עצמי יושבת מרוסקת ובאפיסת כוחות על כורסת הפסיכולוגית, והיא? לראשונה מישהו פשוט נמצא רק עבורי, היא מאמינה לי ובעיקר מאמינה בי שאני יכולה לעמוד על הרגליים ולהחלים לפחות בצורה שתאפשר לי לתפקד, ללמוד לאהוב את עצמי, לקבל את הילדה שבי ולחבק אותה, ללמוד ממנה ולגדול ביחד איתה בקבלה ואהבה.

אני זוכרת שאמרתי לפסיכולוגית שלי אני לא יודעת מי הייתי כל חיי בגלל שאני חיה בהדחקה, יש לי המון זיכרונות ומלא בלגאן בתוכם, אני רוצה לדעת מה קרה שם, למה אף אחד לא עזר לי באמת , היה לי צורך פנימי באישור ממנה ללכת לאסוף את כל התיקים שלי, הרגשתי בטוחה לגלות את האמת כשיש לי אותה איתי, ככה הלכתי לנבור בעבר החל מהנפשי, דרך תיק הצבא, אפילו הגעתי אל תיק הלידה שלי, התיק היחיד שלא הצלחתי עדיין להגיע אליו הוא תיק החקירה נגד מי שאנס אותי בגיל חמש עשרה ותשעה חודשים, אני עדיין לא מוותרת על האיתור שלו, שואלים אותי למה אני אומרת את הגיל המדויק ולא מעגלת לשש עשרה, ואני מסבירה שהטראומה שלי הייתה מודחקת כי לא תמכו בי והיום יש משמעות עצומה לדיוק ולזה שאני יודעת שהכל קרה וזוכרת כל פרט כי אני כבר לא בהדחקה.

(תנסו להבין באיזה תיסכול חייתי)

תיסכול

שנים ששמעתי את המשפטים : יש לה קוצים בישבן, פוטנציאל לא ממומש (את זה אני בטוחה שרבים מכם שמעתם), מה הבעיה שלה, היא כל כך מוכשרת אז למה היא לא מצליחה (מוכר?), היא לא יציבה, משוגעת, לא תקינה , לא בריאה בנפש אז אין מה לכעוס עליה.... תנסו להבין באיזה תיסכול חייתי, ידעתי שאני טובה ומוכשרת כמעט בכל מה שנגעתי, אבל יחד עם זאת כמעט כלום לא מצליח לי ואני לא מתקדמת, בזמן שאחרות מקימות משפחה יפה, מפתחות קריירה או לפחות מקום עבודה יציב, יש להן חיי חברה, סוג של נורמה, כל זה קורה כי אף אחד לא היה שם לעצור אותי ולהגיד לי מה קורה באמת, כל רופא זרק אבחנה אחרת, הרגשתי כמו שפן ניסיונות של רופאים ,מתמחים, קוראות בקפה, רבנים והרשימה ארוכה, חלק זרקו את זה על #פברומיאלגיה בה חליתי, אני חיה איתה בחברות ובהחלט מבטיחה להקדיש לה בלוג משלה, אחרים אמרו שהבחירות שלי פשוט לא נכונות, חלק אמרו שיש עליי כישוף ועין הרע, ככה אני עוברת חצי חיים מבולבלת, בכל פעם תולה תקווה באבחנה אחרת שעכשיו יהיה בסדר, אבל כלום לא באמת בסדר גם אם למראית עין נראה שאני מחייכת ושמחה, הנכות שלי #שקופה.

שלוש וחצי שנים שאנחנו צועדות יחד בקצב שלי, אני עם הכרה כמתמודדת נפש, אני לא מסתירה ולא מתביישת

(אני כן יודעת מה המקומות בהם אני יכולה לשאוף אוויר פסגות)

להיות מתמודדת נפש

רק לפני שנתיים, אחרי שנת טיפול מלאה אצל הפסיכולוגית שלי פעמיים בשבוע בהם היא לא וויתרה עליי גם כשאני נשברתי או רציתי או לוותר, אובחנתי סופית עם cptsd, פוסט טראומה מורכבת על רקע טראומות מיניות קשות.

היא ידעה לאורך כל הדרך שזאת האבחנה והיא תטפל בנפש שלי על פי הדרך המתאימה ביותר עבורי, היא צדקה, היא עובדת עם נפגעי אונס הרבה מאוד שנים והיא ידעה בדיוק מדהים איך לעבוד איתי, שלוש וחצי שנים שאנחנו צועדות יחד בקצב שלי, אני עם הכרה כמתמודדת נפש, אני לא מסתירה ולא מתביישת, ההפך, אני עולה על במות ומספרת את מסע חיי כדי לעזור לאחרים עם המון תקווה שאני מצליחה להשפיע, כיום אני יודעת, מבקשת ומקבלת את כל הזכויות שלי על מנת להקל עליי את החיים וחיה אותם במלואם ובהנאה, סופסוף אני מסוגלת להוציא לפועל את היכולות והכישורים שלי ולשמור על יציבות, להצליח, לגדול, להרגיש, להיות שווה בין שווים, אף אחד לא טוב יותר ממני מבחינתי, אני מודעת למיגבלות שלי ולא מחפשת לכבוש את האוורסט כי אני יודעת שזה לא מתאים לי, אני כן יודעת מה המקומות בהם אני יכולה לשאוף אוויר פסגות ולשם אני מכוונת רוב הזמן.

והתיסכול, מה לגביו?

התיסכול כבר לא ממלא את הנפש שלי, לא את חיי ולא את צעדיי, כן התיסכול נמצא לפעמים בפרטים הקטנים , תיסכול שהרבה יותר קל לי לפתור בזכות השינוי הפנימי שעברתי וממשיכה לעבור ובזכות כל מעגלי התמיכה שקיימים היום בחיי, אלו המלווים אותי בכל צעד וצעד, תמיד יש שם מי שמקשיב לי, מי שמאמין לי ובעיקר מאמין בי, גם בימים אפורים אני זוכרת מהי התחושה של שמש חמימה ביום אביבי פורח ויודעת שהכל אפשרי וקיים לטובתי, תזכרו שהרבה מהאנשים המצליחים שתכירו הם אלו שחוו וצמחו מתוך משברים.