נכה נינוח כולם בנוח

כשכתבתי את הסלוגן נכה נינוח כולם בנוח הייתי בסערת רגשות עם עצמי, עלו הרבה רגשות ומחשבות ולא מעט תהיות

("מאז ההכרה וקבלת הזכויות אני מרגישה שאפילו השמיים הם לא הגבול")

"למרות ששמחתי היה שם תסכול, למה אני? למה אני נכה? ומצד שני אם זה מה שנכתב לי במסע החיים אז אדאג שאקבל הכל כדי לחיות בכבוד."

אז מה קימי, את נכה? כזאת ממש עם קצבת נכות? שמכירים בה?

לא ידעתי אם לבכות על הנכות או לשמוח על ההכרה סוף סוף, לאט לאט המציאות החלה לשקוע לי בכל התאים בגוף, המוח מבין, הלב מקבל, הרי נלחמתי על ההכרה הזאת, נלחמתי על כל הזכויות שלי כשהפכתי לאדם עם מוגבלויות שונות, אבל בכל זאת, למרות ששמחתי היה שם תסכול, למה אני? למה אני נכה? ומצד שני אם זה מה שנכתב לי במסע החיים אז אדאג שאקבל הכל כדי לחיות בכבוד.

לקבל הכרה מורכב בראש וראשונה מעצמי, כשהבנתי שאני מאבדת את היכולת הפיסית והנפשית שלי להיות בחתך מסוים התחלתי לעשות עבודה עצמית, כן היה שם בכי וכעס, היו שם הומור שחור ושמחה על כך שאני בכלל בחיים, מערבולת ריגשית ללא ספק.

בשלב הבא הצורך לקבל הכרה מהמעגל הראשון, המשפחה, גם להם קשה לראות איך מאדם מתפקד לחלוטין הפכתי להיות אישה עם קשיים ומוגבלות, מסתבר שלפעמים דווקא המשפחה היא האחרונה שרואה או נכון יותר משלימה ומבינה את המצב החדש, זה יכול לקרות אל תילחצו, לי זה בדיוק מה שקרה ועדיין מתמודדת עם לא מעט רגעים שהם לא מכילים את המגבלות שלי.

"אני זוכרת את המבוכה בוועדות ,הזלזול מצידם של עוד אחת שבאה לספר שכואב או קשה לה, וועדות שמסתיימות בהשפלה ומפח נפש"

ואז אני יוצאת אל המסע שמבקש את כל הזכויות שלי, סיוע, תמיכה מגופי טיפול/שיקום ושם באות כל הבירוקרטיות והקשיים שעליהם עוד אספר בפוסטים הבאים, בתחילה ביקשתי הכרה מביטוח לאומי, אני זוכרת את המבוכה בוועדות ,הזלזול מצידם של עוד אחת שבאה לספר שכואב או קשה לה, וועדות שמסתיימות בהשפלה ומפח נפש, בנוסף תורים ארוכים לרופאים מומחים לקבל אבחנות והפניות, טיפולים רפואיים שיש להמתין עבורם זמן רב אלא אם כן יש לך חבילת כסף לפרטי ואז הגלגלים נעים מהר יותר, ולא מעט כסף נדרשתי לשלם כשרציתי עזרה.

הרבה דמעות וכוח סבל נפשי היו בדרך אל קבלת הזכויות, צעדתי לבד מול כולם עם אמונה פנימית שאצליח, שאקבל את מה שמגיע לי, שלא לדבר על זה שחלק מהנכויות שלי שקופות ושם היו רגעים שרציתי לוותר, ראיתי שמרימים גבה וחששתי שמסתכלים עליי כשקרנית, הרי אם לא רואים זה לא קיים, לקחתי נשימה עמוקה והמשכתי, כי אני יודעת את האמת הפנימית שלי, אני יודעת שיש לי מגבלות גם אם כלפי חוץ אני נראית שלמה.

("צעדתי לבד מול כולם עם אמונה פנימית שאצליח, שאקבל את מה שמגיע לי")

אז מדי פעם הצלחתי לגרד אחוזי נכות, לפעמים הגיע לי איזו נדבת קצבה קטנה ולרוב לא הגיע, אבל ידעתי שמגיע לי, מטרת הקצבה מבחינתי הייתה לעזור לי להשלים את ההכנסה שלא יכולתי לייצר, אני מעולם לא ישבתי מחוסרת עבודה, תמיד דאגתי לעבוד ולהראות "רגילה", ההפך, התאמצתי יותר מכולם להראות שאני יכולה ובסוף זה פגע בי, אם את יכולה הכל לא מגיע לך כלום וכאן הטעות.

כאן אני מבינה שממסע חיים אני עוברת למלחמת קיום, לא מוכנה יותר לחיות בהישרדות, זה מתיש אותי, וכשיוצאים למלחמה מגייסים אנשי צבא, אני מבינה שזה מה שאני צריכה ומתחילה לייצר ולגייס סביבי מעגלי תמיכה , החיים מקבלים תפנית, הדברים זורמים בקצב מסחרר, יש לי פסיכולוגית חזקה, מומחים שנותנים מכתבים, עורך דין אלוף, עובדת סוציאלית רגישה למצב, מכתב מ"יד מכוונת" שתומך במצב האמיתי שלי, ואני זוכה, אני מתרגשת כל כך וחושבת לעצמי אנשים ללא מוגבלות לא יכולים להבין מה השמחה, מה את שמחה? שאת נכה?

לא, אני לא שמחה שאני נכה, אבל אם נכה אז אני רוצה להיות נכה נינוחה, כזאת שעטופה במעגלי תמיכה יומיומיים, כזאת שיכולה לעבוד בעבודה שתואמת לי, כזאת שמקבלת את כל ההטבות כדי שיהיה לי קל יותר, כזאת שיש לה פטור מתור ותו נכה לרכב, כזאת שלא צריכה להסתיר או להתבייש, לא פשעתי, לא ביקשתי מה שלא מגיע לי, מאז ההכרה וקבלת הזכויות אני מרגישה שאפילו השמיים הם לא הגבול, שהכל אני יכולה תוך הבנת היכולות שלי, למדתי לאהוב את עצמי כמו שמעולם לא אהבתי, להעריך את הקיום שלי ואת מה שאני מעניקה לעולם.

כשאומרים על מישהו שהוא נינוח מתכוונים שהוא רגוע, שהוא שרוי במצב של מנוחה ושלווה, כשאומרים שלמישהו נוח ,מתכוונים שמתאים לו שהדבר אינו מכביד או לוחץ, מה שהביא אותי להבנה שנכה נינוח כולם בנוח.