תפוחי כלבה רגשית

איך כלבת פקינז קטנה החיה בעיוורון מגיל חודש וחצי, שסועה בחך ועם הידרוצפלוס (מחלה שבה הגוף מתקשה לנקז נוזלים עודפים מהמוח ומחוט השדרה), הופכת מכלבה נכה לכלבה הליווי הרגשית שלי?

כיצד נוצר הקשר המיוחד שלנו והיכן הנכויות שלנו מצטלבות?

איך היא מתמודדת עם הנכות שלה בחיי היום יום?

(כל רצונה הוא לחיות עם כל המגבלות)

"אני זוכרת את הלילה הנוראי הזה, 1/3/2014

ליל הפציעה הקשה

אני זוכרת את הלילה הנוראי הזה, 1/3/2014, כהרגלי מתנדבת למען בעלי החיים, הצלות שלהם ברחבי הארץ, מצפון עד דרום, ממזרח עד מערב, מכירה את ההסגרים, העמותות, ווטרינרים שונים ואני כולי שם עבורם, מאז שהיתי קטנה בעלי החיים היו עבורי עוגן ולב, בזמן שאני עוברת פגיעות מיניות הם מקשיבים לסודות שלי, כשאני עוברת חרם כיתתי אני בוכה ומספרת לכלב שלי כמה זה עצוב להיות לבד, אני מצילה מהרחוב כל מה שאני מוצאת ומביאה הביתה, אני אוהבת את המגע שלהם, את העיניים הטובות שלהם,

לעקוב אחר התנהגותם וללמוד דרך הקשר שלי איתם מהי אהבה, הכלה ואמפתיה.

"אני מבינה שעומד להיות קרב ואני מכניסה את הגוף שלי בניהם כדי להצילם"

באותו הלילה הבאתי כלב ניצול מהדרום, רועה אסיאתי מהמם, אני מכניסה אותו אל הבית שבו יהיה בשיקום, בשיקול דעת מוטעה מחליטה להכיר בינו לבין הרועה הקווקזי ששלט במקום, מדובר בשני כלבי ענק, חזקים ועם יצר שלא היה מוכר לי, אני מבינה שעומד להיות קרב ובחשיפת שיניים ראשונה אני קופצת ומכניסה את הגוף שלי בניהם כדי להצילם, אחד הכלבים תופס אותי בירך הפנימית ומנער אותי על הרצפה כמו סמרטוט, אני צורחת, הוא חודר את הג'ינס והכאבים מפלחים לי את הנשמה, מצליחים לנתק אותו מהבשר שלי ומטיסים אותי אל בית החולים, אני עוברת טיפול כירורגי ושמונה זריקות כלבת אל תוך הנשיכות, לאחר חודש אני מקבלת זיהום ושוב מנתחים ומאשפזים, הרגל פצועה מכף רגל ועד המפשעה אבל הרופאים אומרים שיש לי מזל שנותרתי בחיים, הפגיעה על יד עורק ראשי, אני בהודיה ומבינה שעכשיו יש לי תהליך החלמה ושיקום.

באותו הזמן הייתי בתחילת לימודיי לתואר ראשון, אני חוששת שלא אעמוד בזה עם הפציעה, אך אני חוזרת ללימודים כשבכל בוקר אני צריכה להיות במרפאה לחבישות ורק אז מגיעה אל הלימודים, קיבלתי את חניית הנכים והיה לי הליכון מביך של פעם עם כדורי טניס ברגליות, מה שהיה הכי קשה זה שהנפש נפצעה, לא כעסתי על הכלבים, אני זאת ששגתה, הראש נטחן לי במחשבות אם רק הייתי עושה אחרת, אבל מה חדש בזה כל החיים שלי היו בסימן שאלה האם יכולת לעשות אחרת? נכון לשנת 2014 התשובה היא לא, זה חלק מהפוסט טראומה המורכבת שלי, היכולת לקבל החלטות נכונות כשחיים בניתוק מהמציאות היא מינימלית אם בכלל.

(רק בת 4 ימים, עדיין עם שארית של חבל הטבור)

"מבחינתי אין מצב שאני מוותרת, אני נלחמת על החיים שלה כמו שרציתי שילחמו כל החיים עליי"

המצילה הקטנטנה

ואז באה קריאה מחברה:"קימי את חייבת לעזור, גורת פקינז שרק נולדה, היא שסועה בחך ולא יכולה לינוק היא במצב קשה", למרות הפציעה והמוגבלות אני מחליטה לעזור ולוקחת אותה רק בת 4 ימים, עדיין עם שארית של חבל הטבור, קטנטנה, רזה מאוד, חלשה ושסועה, הווטרינרית חוששת למצבי הנפשי ומסבירה לי שלהציל גורים פחוסים בגיל כזה זה מאוד בעייתי ובטח אם היא שסועה ,זאת האכלה שונה ובגלל מצבי הרגיש אם היא תמות אני עלולה להישבר לגמרי, מבחינתי אין מצב שאני מוותרת, אני נלחמת על החיים שלה כמו שרציתי שילחמו כל החיים עליי, מה שלא באמת קרה, ככה אני מגייסת את כל המשאבים העומדים לרשותי, הווטרינרית שעזרה בשמירה כשהייתי בבחינות, הבן שלי, הסטודנטים שלמדו איתי, כל מי ומה שרק היה ניתן, אפילו המרצים בשיעורים שלי קיבלו את המצב החדש: אני והיא מגיעות יחד אל השיעורים.

(הקטנטנה בת חודש, נותנת אותות חיים)

הקטנטנה נותנת אותות חיים ואני עדיין לא נותנת לה שם, אני מזינה אותה כל שעה לאט לאט, בניתי לה אינקובטור ואיתו אנחנו מגיעות אל המכללה , כולם שמחים לסייע לנו ואפילו כבר התרגלו שבאמצע שיעורים יש בכי קטנטן כשהיא רעבה או פשוט רוצה חיבוק של אימהות, גם ההליכון לא טוב לי יותר במצב הזה ואני עוברת אל קביים ומתאמצת בשבילה, היא גדלה ואני מבינה שאצטרך להצטמצם וללכת עם קב אחד ומהר מאוד אני ללא קביים בכלל עבורה, כן ישנה צליעה ויש כאבים אבל הכל הולך ומיטשטש בעקבות ההצלחה של השורדת הקטנה, וככה היא מקבלת את השם תפוחי.

עם הזמן הרופאים גם מודים בפניי שבכל יום שהגעתי אל המרפאה לחבישות הם כאבו לראות בחורה צעירה שהרגל שלה במצב הזה, הם לא היו בטוחים עד לאן אשתקם עם הפציעה וגם איך הרגל תיראה עם העיוות, ואז באה השאלה תגידי לנו איך עשית את זה, חייכתי ואמרתי להם זאת כוחה של האהבה וכל צלקת חיצונית שתישאר, גם זאת הכי גדולה, היא תהפוך לקטנה אל מול עוצמת האושר שזכיתי בו בתוך הנשמה שלי.

בגיל חודש וחצי תפוחי איבדה את מאור שתי עיניה לחלוטין, ידעתי שאני לא מוותרת עליה, אנשים אמרו לי תעשי לה המתת חסד ואני הודעתי שאין סיכוי שבעולם, הקטנה הזאת הצילה אותי, החזירה לי את השמחה והרצון להחלים ולהשתקם מהר והיום בתמורה אני אהיה מאור עיניה.

(זאת כוחה של אהבה)

את המידע על כך שהיא עם הידרוצפלוס קיבלתי רק בגיל שנתיים, בעקבות ביקור אצל הנירולוג בגלל חשד לפריצת דיסק, הייתי בהלם, אבל לפחות היו לי הסברים ממנו לדברים שונים בהתנהגות שלה, ואז עוד יותר הבנו שהיא חזקה ושכל רצונה הוא לחיות עם ולמרות כל המגבלות, רק שעם הזמן המגבלות שלה כבר לא היו מגבילות, התאמתי לה את המקום שלה על המיטה שלי(מודה ששם היא רובצת קבוע וזה הכי כיף לשתינו), לעלות ולרדת מן המיטה מונגש לה על ידי מגלשה שנבנתה במיוחד עבורה, האוכל והמים נמצאים קרוב אליה 24/7, היא יוצאת לטיולים ללא רצועה והולכת בעקבות הקול והצעדים שלי, ישנן מילים מוסכמות שדרכן היא יודעת להתנהל במסלול הטיול או במקומות חדשים, כמו זהירות, תסתובבי, הולכים הביתה, כשכלב מגיע אני אומרת לה הנה חבר של תפוחי בא, כשרוצים ללטף אותה אני מסבירה איך לעשות את זה ככה שהיא לא תיבהל ותהנה מהמגע, כל מה שהיא זקוקה לו זה תמיכה נכונה בשביל שתחיה חיים מאושרים, כל מה שאני בעצמי נזקקתי לו בחיי והיה בחוסר.

"אז היא קיבלה תעודה פסיכיאטרית רשמית של כלבת ליווי רגשית בעקבות פוסט טראומה מורכבת"

אהבה ותמיכה הדדית

תשע שנים שאנחנו ביחד, החיים שלנו שזורים אחת בתוך השנייה, עם הזמן הרגשתי שהנוכחות שלה כשאני במצוקה מסייעת לי, בתוך הבית ומחוץ לבית, זה התחיל בסיוטים שאני חווה בלילות כל החיים והיא קופצת עליי ועושה הכל כדי שאתעורר, כדי להרגיע אותי תפוחי מתיישבת לי על בית החזה עם כל משקלה, האמת שהוא לא רב ועדיין זה עושה מה שצריך בכדי להוריד את הדופק המהיר והסטרס, לאט לאט היא החלה לזהות התקפי לילה שעתידים לבוא ופשוט מעירה אותי לפני שיא הסיוט וככה נמנעת ממני החוויה הקשה, היא החלה לזהות מקומות שלא נכונים עבורי ואז היא מתנהגת בצורה שאני כבר מכירה שאומרת לי לבחון שוב האם אני במקום טוב עבורי, אנחנו נוסעות לטייל ברכב והיא שוכבת על ידי ומאפשרת לי להרגיש רגועה ושאני לא לבד, היא מאיימת על זרים מסוימים שמתקרבים ושמתי לב שידיים של גברים מעוררות אצלה תגובה יותר קשה, יתכן שאני משדרת תגובת לחץ פנימית שרק היא מרגישה, ההבנה שתפוחי היא כלבה רגשית שמסייעת לי בתפקוד במצבים שונים הגיעה אחרי הרבה שנים, אז היא קיבלה תעודה פסיכיאטרית רשמית של כלבת ליווי רגשית בעקבות פוסט טראומה מורכבת.

(צמחנו מתוך הנכות שלנו)

תפוחי ואני, שתינו לחוד וביחד צמחנו מתוך הנכות שלנו חזקות יותר, מכירות במגבלות שלנו וכל אחת מקבלת את מעגלי התמיכה שהיא זקוקה להם על מנת שהמוגבלות לא תהווה מגבלה לחיים מלאים ושמחים.